החלטה בתיק ב"ש 10405/07

ערר על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' ס' הנשיא השופט ר' שמיע) לפיה נדחתה בקשת העורר, הנתון במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, לעיון חוזר בשאלת מעצרו.

1.     כנגד העורר הוגש כתב אישום בגין שני אישומים: בגדר האישום הראשון מיוחסת לנאשם עבירה של גניבת רכב, לפי סעיף 413 לחוק   העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: החוק"). במסגרת אישום זה נטען כי ביום  8/4/07, סמוך לשעה 02:00, גנב העורר, ברח' שח"ל בירושלים, יחד עם אדם אחר שזהותו אינה ידועה, רכב מסוג פיאט אונו. נטען כי העורר נהג ברכב ומשהבחין בקצין משטרה שנסע מולו ברכב משטרתי, המשיך לנהוג כרגיל, אולם לאחר שהעורר חלף על פני קצין המשטרה, הגביר את מהירות נסיעתו ונהג בפראות תוך שהוא חוצה רמזור אדום. כעבור זמן התנגש ברכב בשיחים והעורר נתפס בקרבת מקום. בגדר האישום השני מיוחסות לנאשם עבירה של החזקת נכס החשוד  כגנוב, לפי סעיף 413 לחוק ועבירה של הפרעה לשוטר, לפי סעיף 275 לחוק. נטען כי ביום 4/4/07 החזיק העורר שבעה טלפונים סלולאריים החשודים כגנובים. משביקשו השוטרים, אשר הגיעו לערוך חיפוש בבית חברתו לחיים, שלח העורר את בנה של חברתו, בן העשר, להסתיר שקית ובה המכשירים הסלולאריים החשודים כגנובים, מחוץ לבית. בהמשך, במסגרת חיפוש שנערך, נמצאו גם מקדחה, מברגה ומכשיר סלולארי נוסף החשודים כגנובים. עוד נטען כי העורר סרב לפתוח את הדלת לשוטרים אשר באו לבצע את החיפוש.

2.     ביום 22/4/07 החליט בית המשפט קמא להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים. בית המשפט קמא בחן ומצא כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר, ונוכח הסכמה בדבר קיומה של עילת מעצר, הגיע בית המשפט קמא למסקנה לפיה, בנסיבות העניין, אינו מוצא כי קיימת חלופת מעצר הולמת, זאת לאור עברו הפלילי של העורר הכולל עשרות הרשעות בעבירות רכוש, אלימות, מין וסמים ונוכח העובדה שאך בחודש דצמבר 2006, דהיינו פרק זמן קצר עובר לאירוע כתב האישום הנדון, שוחרר הנאשם ממאסר בן עשר שנים לאחר שהורשע בשוד מזוין, וכן לאור קיומו של מאסר מותנה בר הפעלה התלוי לפתחו של העורר.

        העורר הגיש ערר על החלטת בית המשפט קמא וערר לבית המשפט המחוזי, אולם הערר נדחה ביום 20/5/07 (ע"י כב' השופט זילברטל). העורר לא השלים עם החלטה זו והגיש ערר לבית המשפט העליון, וביום 18/10/07, החליט בית המשפט העליון (כב' השופטת א' חיות), לדחות את הערר.

        יודגש, כי שלוש הערכאות אשר דנו בעניינו של העורר בסוגיית מעצרו, ערכו ניתוח מפורט של הראיות  לקיומן נטען, תוך התייחסות מלאה  ומפורטת לטענות העורר בהקשר זה, והמסקנה הייתה, כאמור, כי הראיות מבססות סיכוי סביר להרשעתו של העורר באישומים המיוחסים לו. עוד יודגש, כי כל הערכאות נתנו דעתן לחיצים אשר הפנה העורר באשר לשאלת זיהויו על ידי קצין המשטרה והמסקנה אליה הגיעו, הן בנוגע עם הראיות העולות מהודעתו של קצין המשטרה והן בנוגע עם ראיות נוספות, כי קיימות ראיות לכאורה, הן בנוגע עם זיהוי העורר והן עם ביצועם של המעשים המיוחסים לו.

3.     עתה, לאחר שהחלה שמיעת הראיות במשפטו של העורר ולאחר שראיות המאשימה נשמעו כמעט עד תומן, פנה העורר בבקשתו לעיון חוזר, זאת במסגרת הוראת סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מ עצרים), תשנ"ו-1996. טענותיו של העורר הן כלהלן: עדותה בבית המשפט של בת זוגו לחיים, הגב' עדנה אלון, שונה מהדברים אותם מסרה בהודעתה במשטרה, זיהוי העורר על ידי קצין המשטרה מעורר סימן שאלה ואינו אמין, כמו גם עדותם של השוטרים באשר למקום הימצאו של העורר בשעת מעצרו לעומת מיקומו של הרכב. באשר לעדה, הגב' עדנה אלון, מפנה העורר בעיקר לכך שבעדותה במשטרה מסרה הגב' אלון כי שעה שטיילה ביחד עם שני ילדיה ועם העורר, בסמוך לשעת האירוע,  היא נפרדה מהעורר בשלב מסויים ושבה לביתה. בשעת עדותה בבית המשפט (שנשמעה לאחר מתן ההחלטה בבקשה לעיון חוזר), אמרה  הגב' אלון כי הייתה עם העורר עד אשר הוא ביקש להתפנות, אז אבדה דרכו, ולאחר מכן היא שבה לביתה. הגב' אלון אמרה בשעת עדותה בבית המשפט כי דבריה בהודעתה במשטרה הנם דברי שקר שכן אלה נאמרו בעקבות לחצים שהופעלו עליה ועיקרם שייקחו ממנה את שני ילדיה. לפיכך, ולאחר שנקבע כי מדובר בעדה עויינת, התקבלה הודעת הגב' אלון במסגרת הוראת סעיף10  א' לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשכ"ט-1970. יצויין בהקשר זה כי אין חולק שהמסמך הראשון שנערך על ידי אחד השוטרים, בשעת חקירתה של הגב' אלון, נגרס, זאת משום, וכך נטען על ידי המשיבה, שמדובר היה אך ורק ברישום פרטיה של הגב' אלון ולא מעבר לכך.

4.     הכלל הוא כי על מנת שתקום עילה לשחרור ממעצר, של מי שנעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, לאחר שנקבע בהליך קודם כי קיימות ראיות לכאורה לצורך הרשעתו "יש להצביע על שיני דרמטי בראיות התביעה ועל כרסום מהותי ומשמעותי בהן. צריך להתקיים מהפך ראייתי של ממש, בבחינת הפיכת הקערה על פיה, כך שהרף תיטה, לאור השינוי שחל, לעבר זיכויו של הנאשם על פני הרשעתו בדין" ר' בש"פ 2159/03 ניר חזיזה נ. מדינת ישראל  (החלטה מיום 25/3/03, כב' השופטת א' פרוקצ'יה), וכן: ר' בש"פ 4794/95 שאבי נ. מדינת ישראל (לא פורסם), ובש"פ 2565/98 שמעון מסיקה נ. מדינת ישראל . על המיפנה החל בראיות התביעה לבוא בגדר כרסום מהותי המקעקע את תשתית ראיות התביעה מיסודה והמניח תשתית מוצדקת לשחרור מהמעצר. בית המשפט קמא, תוך שהנחה עצמו בכללים אלה, דן באופן מפורט וראוי בטענות העורר, הן באשר לשאלת זיהויו, הן באשר לטענת האליבי וכלל טענות העורר והגיע לכלל דיעה כי טענות המבקש אינן עומדות בתנאים שנקבעו לצורך היעתרות לבקשתו. בקצרה אומר, תוך שאני מצטרף למסקנותיו של בית המשפט קמא, כי באה התייחסות מפורטת לשאלת הזיהוי על ידי קצין המשטרה ואכן, מעדותו של קצין המשטרה (מר יעקב כהן) עולה שקצין המשטרה דבק בגרסתו בדבר זיהוי העורר והוא לא שינה בעדותו בבית המשפט מדבריו אותם מסר בהודעתו, אשר היוו נדבך במסגרת הראיות לכאורה אשר נבחנו על ידי שלוש ערכאות. לעניין זה ראה גם התייחסות בית המשפט עליון בערר אשר הוגש מטעם העורר, (בש"פ 8353/07 שהוזכר לעיל, בסעיף 5). באשר למיפנה בגרסת הגב' אלון, נתון נושא זה להערכת מהימנות ומשקל על ידי בית המשפט קמא, לפניו מונחת גם הודעתה של הגב' אלון. כבר נקבע כי "חזרת עד מעדות שנתן אינה מגעת, לכשעצמה, כדי כרסום שיש בו לפגוע בתשתית הראייתית הלכאורית של התביעה לצורך הליך מעצר שכן בשלב זה אין בית המשפט בוחן את אמינות הראיות ומשקלן" (בש"פ 2159/03 בעניין חזיזה וכן בש"פ 1001/99 קורנבליט נ. מדינת ישראל).

5.     בעניין דידן, לא חל שינוי מהותי ומשמעותי במסד הראיות הלכאורי (ר' בש"פ 6838/07 דחלה נ. מדינת ישראל  שנזכר גם בהחלטת בית המשפט קמא), טענותיו של העורר בחלקן, כבר נבחנו ונדחו על ידי שלוש ערכאות, וביתרתן אין בהן  כדי להוות"מהפך ראייתי של ממש".  בשלב זה, ובמסגרת עיון חוזר, בית המשפט אינו בוחן את מהימנותם של העדים ואינו בוחן סתירות לעומת דבריהם או לעומת עדים אחרים. מלאכה זו תיעשה על ידי המותב אשר לפניו מתנהל ההליך והוא זה אשר רואה ושומע את העדים ומתרשם מהם. בכל מקרה, גם טיעוני העורר, לכשעצמם, אין בהם לכרסם כרסום עמוק בראיות התביעה. באשר למסמך אשר "נגרס" על ידי השוטר, נכונים דבריו של בית המשפט קמא, הן באשר לביקורת על צעד זה והן באומרו כי אין בכך כדי לכרסם בראיות לעניין היעדר האליבי.

        התוצאה הנה כי הערר נדחה.

ניתנה היום כ"ד בטבת, תשס"ח (2 בינואר 2008) במעמד העורר, בא כוחו ובא כוח המשיבה.

קלדנית: רחל אמויאל התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: